החלטה בתיק בר"ע 34209-01-13

השופט עמירם רבינוביץ:

1.      לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (ב"ל 25181-07-12; השופטת רוית צדיק) בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 3.6.2012 (להלן: הוועדה). הוועדה קבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המבקש בגין ליקוי שמיעה.

2.      המבקש הוכר על-ידי המשיב (להלן: המוסד) כסובל מירידת שמיעה וטנטון (כמחלת מקצוע).

3.      ועדה רפואית מיום 15.6.2006 קבעה למבקש דרגת נכות בשיעור 30% עבור ליקוי שמיעה ו- 10% עבור טנטון. סה"כ נכות יציבה בשיעור 37% החל מיום 1.1.2004.

4.      ביום 15.7.2007 הגיש המבקש בקשה להחמרת מצב אשר נדחתה על ידי וועדה רפואית לעררים מיום 24.8.2011. המבקש הגיש ערעור לבית הדין האזורי, וביום 22.3.2012 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים (ב"ל 29114-10-11; הרשמת (כתוארה אז) קרן כהן), בו נקבע בזו הלשון:

"עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (נפגעי עבודה), במסגרת הדיון על ליקוי השמיעה של המערער, על מנת שתפעל כדלקמן: א. תסביר על בסיס אילו ממצאי בדיקות שמיעה קובעת הוועדה את הליקוי השמיעתי של המערער. יודגש כי נראה שאין בדיקת שמיעה מיום 27.10.07 אלא מיום 27.12.07. ב. הוועדה תפרט את אופן ביצוע החישוב בירידה בטוני הדיבור שכן לכאורה אין התאמה בין הממוצע הנזכר בפרוטוקול לבין הנתונים המופיעים בבדיקות השמיעה השונות. ג. הוועדה תתייחס במפורש גם לבדיקת שמיעה מיום 2.7.09 אשר הוגשה לוועדה במהלך הבדיקה ביום 24.8.11 כאמור בפרק הטענות שבדו"ח הוועדה. ד. בנוסף תתייחס למסמך בכתב יד של דר' טליה מרק מיום 18.6.07 שצורף כנספח 2 להודעת הערעור ולמסמך בכתב יד של דר' ברוורמן מיום 25.6.07. תשומת לב הוועדה לכך כי הדיון בוועדה הוא בגין תביעת המערער להחמרת מצב אשר הוגשה ביום 23.8.07. הוועדה תנמק החלטתה".

5.      ביום 3.6.2012 התכנסה הוועדה לעררים מושא ערעור זה, וקבעה כי אין החמרה במצבו של המבקש. להלן עיקרי החלטתה:

"הועדה התכנסה מתוקף פס"ד מיום 22.3.12. (א) הועדה מציינת כי אכן מדובר בבדיקת שמיעה מיום 27.12.07 ולא 27.10.07 כפי שנרשם בפרוטוקול קודם. (ב) אופן החישוב במקרים של ליקוי שמיעה בחשיפה לרעש נעשה לפי פגיעה עיצבית בטונים של הדיבור בממוצע. אי לכך בבדיקת שמיעה מיום 27.12.07 הליקוי שמיעה עיצבי בטונות של דיבור הוא 50 DB באוזן ימין 61.66  DB באוזן שמאל. בדיקת שמיעה מיום 2.7.09 נרשם לפי אותו חישוב 50 DB מימין 58.33 DB משמאל. אי לכך לפי החישוב הנ"ל אין החמרה בשמיעה. באשר להבדלים בתוצאות החישוב בבדיקות שמיעה מתברר שהטעות נעשתה באשר חישבו את הממוצע לפי SRT ז"א הבהרה אוירית ולא עצבית. הוועדה עיינה במכתבה של ד"ר טליה מרק מיום 18.6.07 ומכתבו של ד"ר ברוורמן מיום 25.6.07 שכנראה ביצעו את החישוב עפ"י הבהרה אוירית ולא עיצבית. לאור כל האמור לעיל הועדה קובעת כי אין החמרה".

6.      המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי, ושם טען בתמצית, כי  יש ברשותו מסמכים רפואיים רבים המעידים על ליקוי שמיעה המזכה ב- 40% נכות. חרף כל המסמכים הרפואיים הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי אין החמרה במצבו ולמעשה הותירה נכותו על 30% בגין ליקוי שמיעה. עוד נטען, כי וועדות רפואיות קודמות הכירו בליקוי השמיעה והטנטון כמחלת מקצוע, אולם הוועדה הנוכחית קבעה כי לא מדובר במחלת מקצוע.

7.      מנגד, טען המוסד כי הוועדה ביצעה את הוראות פסק הדין מכוחו התכנסה. הוועדה הסבירה את ממצאי בדיקות השמיעה, התייחסה להשוואה בין בדיקת השמיעה וכן התייחסה לכל המסמכים הרפואיים שנזכרו בפסק הדין. הוועדה הסבירה את אופן ביצוע החישוב ואת הסיבה להבדלים "בתוצאות" החישוב בבדיקות השמיעה, כל זאת לאחר ששמעה את המבקש ועורכת דינו.     

8.      בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש בקובעו, כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין. בית הדין ציין, כי הוועדה הבהירה על איזה בדיקת שמיעה התבססה (הבדיקה מיום 27.12.2007), התייחסה למסמך מאת ד"ר טליה מרק וד"ר ברוורמן, הסבירה את אופן ביצוע החישוב בירידה בטוני הדיבור, התייחסה לבדיקת השמיעה מחודש יולי 2009 והסבירה כי מהשוואת תוצאות שתי הבדיקות (מחודש דצמבר 2007 ומחודש יולי 2009) - אין החמרה בשמיעה. קביעת הוועדה לעניין זה הינה קביעה רפואית ובית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה ואינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע. בית הדין הוסיף, כי אין בקביעה זו כדי למנוע מהמבקש להגיש בקשה לבדיקה מחדש אם וככל שתחול החמרה במצבו.

9.      בבקשה שלפני טענתו העיקרית של המבקש הינה, כי הוועדה לא הייתה צריכה להשוות בין בדיקת השמיעה מחודש דצמבר 2007 לבין הבדיקה מחודש יולי 2009, אלא הייתה צריכה לערוך השוואה בין בדיקת השמיעה מיום 29.3.2004 (בדיקה הקודמת למועד הגשת הבקשה להחמרה) והבדיקה מיום 27.12.2007 (בדיקה לאחר הגשת מועד הגשת הבקשה להחמרה).

10.  לאחר עיון בבקשה, בהחלטות הוועדה הרפואית, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר בתיק, אני מחליט לדחות את הבקשה.

11.  מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי הוועדה מנמקת את דחיית הערר מהטעם שלא ניתן להסתמך על ממצאי הבדיקות, שלפיהם ניתן היה לכאורה לקבוע למבקש דרגת נכות בשיעור 40%, וממילא להכיר כי ישנה החמרה במצבו של המבקש, וזאת מכיוון שישנה טעות באופן שבו חישבו את הפגיעה. לדברי הוועדה, חישוב  הממוצע נערך לפי SRT, דהיינו לפי  הבהרה אווירית ולא עצבית. הוועדה מדגימה נימוק זה תוך כדי עריכת השוואה בין ממצאי הבדיקה מחודש דצמבר 2007 לבין הבדיקה מחודש יולי 2009, בזו הלשון: "אופן החישוב במקרים של ליקוי שמיעה בחשיפה לרעש נעשה לפי פגיעה עיצבית בטונים של הדיבור בממוצע. אי לכך בבדיקת שמיעה מיום 27.12.07 הליקוי שמיעה עיצבי בטונות של דיבור הוא 50 DB באוזן ימין 61.66  DB באוזן שמאל. בדיקת שמיעה מיום 2.7.09 נרשם לפי אותו חישוב 50 DB מימין 58.33 DB משמאל. אי לכך לפי החישוב הנ"ל אין החמרה בשמיעה". הוועדה אינה קובעת כי אין החמרה בשל ההשוואה בין שתי הבדיקות הנ"ל. ההשוואה בין הבדיקות הנ"ל נועדה רק לצורך ההסבר, מדוע ישנו פער בין תוצאות הבדיקות על פי  הולכה אווירית לבין תוצאות הבדיקות על פי בדיקה עצבית. בין הבדיקות שנערכו בטרם הגשת הבקשה להחמרה (בדיקה עצבית) לבין הבדיקות שנערכו לאחר מועד זה (בדיקה אווירית).לפי הוועדה, בעוד שהבדיקות בעבר התבססו על בדיקה עצבית, ולכן הצביעו על נכות בשיעור 30%, הבדיקות החדשות המבוססות על "הבהרה אווירית", מצביעות על ממצאים המעניקים לכאורה דרגת נכות גבוהה יותר, אך זאת כאמור רק בגלל הטעות שישנה באופן בו נערך החישוב. משכך, אין מקום לטענת המבקש כי דחיית הבקשה להחמרה מבוססת על בדיקות שאינן רלוונטיות לצורך בקשה זו. הסבר זה מבאר מדוע שתי הבדיקות, הן  הבדיקה מחודש דצמבר 2007 והן הבדיקה מחודש יולי 2009, מגיעות לאותה תוצאה. הוועדה דחתה את הערר משום שלדבריה ממצאי הבדיקות מצביעים על כך שלא חלה החמרה מעבר ל-30%, והבדיקות שלכאורה מצביעות על תוצאה אחרות, מקורן בטעות באופן החישוב כאמור לעיל. עוד יש להדגיש, כי בפסק הדין שהחזיר את הדיון לוועדה, אשר ניתן בהסכמת הצדדים, נקבע כי על הוועדה להתייחס במפורש גם לבדיקת השמיעה מיום 2.7.09, וזו הוועדה אכן עשתה.

12.  לאור כל האמור, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה או בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה את התערבותו של בית דין זה.

13.  סוף דבר -הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום,  י"א אייר תשע"ג (21 אפריל 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: